בית משפט דחה את התביעה להכרזת התובעים כבן ממשיך -אוקטובר 2009 

התובעת 1 הינה אלמנתו של ש.מ. ז"ל (להלן: המנוח). התובעים 2–4 הינם ילדיהם של בני הזוג. הנתבעים 1–2 הינם הורי המנוח. הנתבעת 3 הינה בתם של הנתבעים 1–2, והנתבע 4 הינו בעלה. הנתבעים 1–2 רשומים כבעלי הזכויות במשק במושב עובדים (להלן: המשק). הנתבעים 1–2 קיבלו אישור להקמת בית מגורים נוסף במשק, שיהיה חלק בלתי נפרד מן המשק. בית זה אכן נבנה ובו התגוררו המנוח, התובעת 1 וילדיהם. לאור זאת, נחתם הסכם בין הנתבעים 1–2, המושב והמנהל המייעד מגרש למנוח, כבן ממשיך. התובעים מבקשים כי יוכרזו כ"בן ממשיך" כחליפים של המנוח.
.
בית המשפט בפסק דינו דחה את התביעה להכרזה על התובעים כבן ממשיך, וקבע:
מבחינה עובדתית, הנתבעים 1–2 לא חתמו בחיי המנוח על תצהירי העברה של זכויותיהם, אלא כל שנעשה הוא חתימת האב על הצהרה לסוכנות לפיה הוא ממנה את המנוח כבן ממשיך, אך לא נעשה דבר מעבר לכך במישור הפורמאלי או המהותי. הליך קביעת הבן הממשיך נעשה בד"כ במתנה (כפי שהדבר גם בענייננו), ומתנה זו באה לידי שכלול וגמר מיידיים עם מתן הסכמתו של ממ"י למינוי זה. בענייננו, ממ"י לא נתן הסכמתו ולכן אנו מצויים בשלב מקדים לשלב המתנה והוא התחייבות למתן מתנה עליה חלות הוראות סעיף 5 לחוק המתנה. הלכה היא, כי זכות הביטול העומדת לנותן המתנה כפופה, כמו כל פעולה משפטית אחרת, לעקרון תום הלב ויש לבחון אותה גם לאור האמור בסעיף 5(ב) לחוק המתנה, קרי שינוי מצבו/מצבם לרעה של המקבל/מקבלים במקרה דנן המנוח ורעייתו התובעת.
ביהמ"ש דחה את טענות האם כי לא ידעה על הליך קביעת המנוח כבן ממשיך. ביהמ"ש קבע, כי התנהגות הנתבעים 1–2 – המנסים כיום, לאחר מות המנוח, להתנער מהתחייבותם למנותו כבן ממשיך – אינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב. הלכה היא כי יש לעשות שימוש בזכות בתום לב.
לאור העובדה כי בפועל לא הסתיים הליך קביעת המנוח כבן ממשיך, דחה ביהמ"ש את התביעה להכריז על התובעת כבן ממשיך חליף. יחד עם זאת, קיבל ביהמ"ש את התביעה למתן צו מניעה שיאסור המשך העברת הזכויות במשק אל הנתבעת 3, כל עוד לא יופרד בית המגורים של התובעת והשטח שסביבו מן המשק. ביהמ"ש הוסיף וציין כי אם המלצתו בעניין ההפרדה לא מקובלת על הרשויות, הרי שעל הנתבעים לשפות את התובעת בגין שווי בית המגורים והשטח שסביבו.
לפסק הדין לחץ כאן